קנאביס בג’מייקה: מסע קסום לשדות הגאנג’ה
קרלוס בושמן, ידיד המערכת, נסע לבדוק מה חדש עם הגאנג'ה בג'מייקה, גילה שדה קנאביס סודי, מצא את זן הקנאביס האהוב ביותר על בוב מארלי וגם טעם קצת קנאביס רפואי שהוא קיבל ברישיון אחרי שיחת טלפון קצרה. וגם - מה זה צ'אליס, כמה עולה וויד בארץ הראסטפארי ואיך נראית אי הפללה אמיתית.
סיפור האהבה שלי עם ג’מייקה התחיל מוקדם, כבר בגיל שבע או שמונה, בפעם הראשונה בה הוקסמתי מהמוזיקה של בוב מארלי. הנגינה של אסטון “פמלי-מן” ברט, נגן הבאס של הוויילרס, הרעידה את קרביי ונגעה בי במקומות שעד אז לא ידעתי שהיו קיימים. לא היה לי סיכוי, נשביתי בכוחו של הרגאיי ולימים אפילו הפכתי לנגן בס בעצמי. ככל שהשנים עברו, היה לי ברור שיום אחד זה יתגשם, יום אחד אגיע לג’מייקה.
לא סתם שנים חלמתי להגיע לאי הזה: חופים לבנים, לגונות טורקיז, דגים טריים מהים לצלחת, תרבות הרגאיי העשירה (האי הקטן הזה מייצר מוזיקה בכמות שלא תבייש מדינות גדולות ממנה בהרבה). עברו מאז 32 שנים, והיום אני בן 40. הרבה מים עברו בנהר, ולא מעט חשיש וקנאביס משלל סוגים וצבעים, והנה זה עמד לקרות: אני אגיע לג’מייקה כאדם בוגר, וזו הולכת להיות חוויה, אני מרגיש את זה בעצמות שלי.
קניתי כרטיס טיסה לחודשיים באי הקסום הזה וסגרתי הוסטל בקינגסטון לשלושה הימים הראשונים שלאחר הנחיתה. טיסה מתל אביב לפרנקפורט, פספוס של הקונקשן ועיכוב של שש שעות בהגעה לטורונטו. לפחות יש לי שלושה ימים לנוח כאן ולעשן (גם כאן כבר יש לגליזציה מלאה). המבחר בחנויות הקנאביס בטורונטו הוא לא פחות מהזוי, מעל תשעים זנים בתפריט, אבל לא ארחיב יותר מדי בנושא זה. הרי לא לשם כך התכנסנו.
דו יו וונט וויד מאן?
במהלך הטיסה מקנדה לג’מייקה חלפנו מעל איי הבהאמס. צבעי הטורקיז, התכלת, והירוק של הלגונות נגלו לעיני במלוא תפארתם. מאות איים קטנטנים מפוזרים במרחב המופלא הזה. יש הרבה “טיולי מריחואנה” בעולם, את חלקם עשיתי יותר מפעם אחת, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקורה על האי הקטן הזה שם בקאריביים.
נחתתי בקינגסטון בצהריי היום – חם ולח מאוד. כפי שתיכף תבינו, הלחות בג’מייקה היא מוטיב חוזר ועד מהרה הבנתי שמגבת קטנה לניגוב הזיעה תהיה הכרחית. ביציאה מהשדה היה בר קטן, מושלם! אני מזמין בירה “רד סטרייפ” ונהנה מהרגשה שרק מי שהגשים חלום ילדות יכול להבין. הברמן, שהבין שזה עתה ירדתי מהמטוס, מיד שואל במבטא הג’מייקני הכי כבד שאתם יכולים לדמיין: “דו יו וונט וויד מאן?” ואני די בהלם; אני ליד השער של שדה התעופה, יש שוטרים ואנשי בטחון מסביב, אבל יש גם אי הפללה אמיתית.
לפי מודל אי ההפללה בג’מייקה מותר לשאת עד שני אאונס (56 גרם) לצריכה עצמית, בין אם אתה תייר או תושב מקומי – זה לא משנה. ביקשתי רק פרח קטן לג’וינט אחד. היה לי ברור שהמחיר יהיה “שחיטה”: 3.5 דולר לגרם, השם ירחם! הוויד היה קצת יותר מבינוני אבל מושלם לנחיתה. בהמשך גיליתי שאסור לעשן מחוץ לשדה, זה היה משעשע כי מחוץ לשדה היו לא מעט ענני גאנג’ה.
מהר מאוד גיליתי שלהשיג קנאביס זה דבר כל כך קל שאין לתאר. אחת הבדיחות של הג’מייקנים בימים אלה היא “ווי גאט טו מאץ’ וויד” והאמת היא, שזה די נכון. כמויות כאלה ראיתי רק בהימאצ’ל פרדש שבהודו. ניתן לקנות קנאביס כמעט בכל אחת ממאות המכולות והפאבים, וכמובן שיציעו לכם אינספור פעמים בכל מקום באי: בחופים, ברחוב, בהוסטל, יו ניים איט… וכמובן, יש את הראסטפארים היקרים. נוסף לכך, לאחר השינוי החוקתי במדינה, החלו להופיע דיספנסריז ברחבי האי. בינתיים הם קיימים רק בשלוש הערים המרכזיות: קינגסטון, מונטגו ביי ואוצ’ו ריוס. במובן הזה, כמו שאני רואה את זה, את הקנאביס בג’מייקה צריך לחלק לשתי קבוצות עיקריות:
- קנאביס “רפואי” שניתן לקנות בדיספנסריז
- קנאביס חופשי “בלתי חוקי” אך שלא נאכף
קנאביס שלא מבייש את אירופה, קנדה וארה”ב
המצב בג’מייקה כיום די דומה לקליפורניה של ימי הקנאביס הרפואי שלפני הלגליזציה: שיחת סקייפ או טלפון עם רופא ותשלום סמלי יסדרו לך רישיון חוקי לקנות, לעשן ולגדל עד חמישה צמחי קנאביס בבית. ישנן ארבע רשתות של דיספנסריז: “קאיה” (Kaya), “סנסי” (Sensi), “אפיקן” (Epican), “אייילנד סטריינס” (Island Strains). האישור הרפואי מאפשר לקנות בכולן. המבחר – מודרני לחלוטין. כל הזנים שניתן למצוא באירופה וצפון אמריקה בחנויות מכובדות מאוד: צ’רי פאי קוקיז, ג’ק הרר, סילבר אוג’י, סקיטלז, וודינג קייק, סאוור דיזל, ווייט שארק ועוד רבים וטובים אחרים.
מכיוון שמדובר במוצרים מודרניים שרובכם כבר בוודאי התנסה בהם, ולא הם עיקר הסיפור כאן, לא ארחיב על כך יותר מדי את הדיבור. המחירים לגרם נעים בין 10-12 דולר. ניתן גם למצוא מגוון סוגי חשיש, אך לצערי שוק החשיש בג’מייקה עדיין בחיתוליו. החשיש הג’מייקני בחנויות מופק מהזנים המודרניים, אך איכותו מעט ירודה. כנראה שזה חשיש שמופק מהטרימינג (שאריות הגיזום) שעושים לצמחים בעת הקציר. הטעם חריף, ספייסי מידי והעישון לא חלק. המחירים נעים בין 12-20 דולר לגרם של חשיש או אבקת קיף.
באופן אישי נהניתי יותר מהקיף: פשוט תיבלתי אתו את הג’וינטים וזה היה אחלה. מוצר מקומי נוסף ששמחתי לפגוש, היו הדאבים. באופן ספציפי, בדיספנסרי KAYA באוצ’ו ריוס תוכלו למצוא מגוון יפה ועשיר של מיצויים איכותיים וגם בר לאידוי במקום. המחיר הוא 10 דולר אמריקני לשלושה ראשים. אישית הסתפקתי ב”טעימות” על הבר ובהרבה שקיות של פרחים איכותיים בכיס.
מסע לשדות הקנאביס של ג’מייקה
כמו שכבר ציינתי, המבחר בדיספנסריז באי די דומה, במגוון ובאיכות, למוצרים המודרניים שאפשר למצוא באירופה או בצפון אמריקה. די סטנדרטי בעצם. דווקא בגלל זה, בכל מה שנוגע לתוצרת המקומית, אני מוכרח לציין ששום דבר לא הכין אותי להפתעות שבדרך. עישנתי כמה וכמה תפרחות מדהימות בחיי, באמסטרדם, בקנדה, מגידולים ביתיים ועוד, אבל היבול שהחקלאים המקומיים בג’מייקה מצליחים להפיק הפתיע אותי ומגיע לרמות שלא מביישות אף מקום שבו עישנתי בחיי.
מדובר, כמובן, בגידולי אאוטדור. ג’מייקה ממוקמת בים הקאריבי. רוב שטחה המזרחי, בצד ההררי של האי, מורכב מיערות גשם. האקלים הוא טרופי: חם מאוד ולח מאוד. האקלים הזה מאפשר לחקלאים המקומיים לשתול ולגדל צמחים לכל אורך השנה, ללא התחשבות בעונות, ומסתבר שאין מישהו שעושה את זה יותר טוב מהם! אמנם, על מנת להגיע לשדות, היה עלי ליצור קשרים עם מספר מקומיים, אבל בימינו זה הסתבר כקל למדי. תרבות הקנאביס התפתחה כל כך שאין דרך לעצור אותה. הדעות הקדומות נרמסו על ידי חמש שנות מדיניות אי הפללה בג’מייקה. כמעט כולם צורכים אותה; עניי הרחוב, שוטרים בסוף יום עבודה ובעצם כל מי שבחר בצמח כבן ברית לחיים על פני האדמה. בניגוד לימי בוב מארלי העליזים, אף אחד כבר לא צריך לירות באף שריף.
אז יצרתי קשרים, ארזתי מצלמה, שני בקבוקי מים גדולים, שקית קנאביס וניירות גלגול ויצאנו אל תוך הג’ונגל. הלחות מורגשת היטב. עשרים דקות הליכה ואני מתחיל להריח את השדה, אי אפשר לטעות. אני עדיין לא רואה אותו אבל אני יודע שיש כאן שדה גדול איפשהו. אנחנו מתקדמים עוד 10 דקות, הריח רק מתעצם. אנחנו פונים שמאלה מהשביל ומטפסים מעל חומת סלעים מאולתרת ופתאום: גן עדן. הצמחים בשדות מגיעים לגבהים של מטר וחצי בפריחה מלאה, וכמה מהם אפילו עוברים את גובה שני המטרים. השדות די צפופים ולכן הצמחים בעלי מבנה גבוה יותר עם קולה מרכזית אחת ומספר ענפים צדדיים.
קנאביס סגול בריח פירות
הודות לשמש הטרופית הנפלאה, התפרחות עמוסות בטריכומות בכמות שלא הייתה מביישת שום זן של החברות הכי גדולות באירופה ובצפון אמריקה. הליכה קצרה בשדה ואני מזהה ריח לימון, מנגו, אננס ועוד כמה ריחות שאני מזהה ממשפחת הקוש, דיזל ועוד. אחרי שיחה קצרה עם החקלאי, אני מבין שבעצם הסקאנק הג’מייקני המקומי, שהיה בעל טריכומות לבנות, התערבב לאורך השנים עם מגוון ענק של זנים שהובאו ע”י תיירים מאירופה וצפון אמריקה. מכל ההכלאות נוצר זן חדש-ישן ששומר על מאפיין מאוד ברור: הוא סגול! הצבע שולט בהמון מהפרחים בשדות ואפילו בענפים.
הפרחים מיובשים בחוץ, מתחת לסככות, אבל אליה וקוץ בה: הצמחים אמנם מוגנים מהשמש הטרופית בשלב זה, אך הם אינם מוגנים מהלחות הגבוהה בימים בהם הבריזה אינה נושבת מהים. כן, יש ימים כאלה אפילו בקאריביים, והם לחים אפילו יותר מכרגיל; מזג אויר כזה הוא בעייתי במיוחד לצמחים צפופים בעלי רגישות לעובש וחרקים. יאמר לזכות החקלאים שהם דואגים לאוורר עד כמה שניתן ואפילו מנסים להפריד את הצמחים הנגועים מהאחרים. ראוי לציין שהיבול עצמו מדהים. הארומה והטעמים, אתם יודעים על מה אני מדבר.
יחד עם זאת, למרות כל התנאים הנפלאים, לגידול איכותי של מריחואנה, יש גם שני חסרונות שנתקלתי בהם. החיסרון הראשון שנתקלתי בו בשדות הללו הוא ההדברה. אין לי מושג איזה חומר היה בתוכו, אבל מכשיר הריסוס היה שם. החיסרון השני נוגע לפעולת הקיסוס. התפרחות אמנם מדהימות וכבר ציינתי את עושר הטריכומות, הארומה וההשפעה הנפלאה, אבל בתוך כמות הטריכומות האדירה מסתתרת לה גם כמות יפה של שמנים עשירים בקנבינואידים.
למעשה, ואין לי דרך קלה יותר לנסח זאת, מסתבר שכתשעים אחוז מהתפרחות בגידולי החוץ בג’מייקה כל כך שמנוניות עד שהן לא עוברות גריינדר. לתומי חשבתי שמספריים יפתרו את הבעיה, וזה היה נכון לשלוש או ארבע קססות, אבל אז המספריים התמלאו בשמן ונוצרה שכבה עבה של “חשיש מספריים”. כל יום “נאלצתי” לגרד את החשיש שהצטבר, ועד מהרה הייתה מצטברת לי חתיכת חשיש איכותית, שכמובן לא החזיקה מעמד זמן רב. הפתרון הפשוט והמושלם הוצג בפני מעט לאחר מכן, בידי הראסטפארים: קרש חיתוך, סכין מטבח ויאללה לעבודה.
חלק מהג’מייקנים מערבבים עם הגנג’ה כמות קטנה מאוד של טבק מקומי הקרוי “גראבה”. המינון צריך להיות נמוך מאוד, אבל אל דאגה, אם תעברו את כמות הגראבה הרצויה, אתם תדעו מהר מאוד. בשורה התחתונה, זה הטבק הכי טוב שערבבתי בחיי. הוא אורגני, מגודל בגינות של המקומיים, אין בו כימיקלים והוא מאוד טעים עם הגנג’ה. על כל פנים, המחיר לגבעול ארוך ושמן, שכולו פרח אחד עמוס בטריכומות (“שיפוד”), הוא קצת פחות מתשעה דולרים אמריקנים, כלומר פחות מדולר אמריקאי אחד לגרם!
זן הקנאביס הסודי של בוב מארלי
הזנים שלא ניתן למצוא בשדות הנפלאים הללו הם זני הסאטיבה המקוריים שגדלים באי כבר שנים: “ג’מייקן סקאנק” (Jamaican Skunk), “למבס ברד” (Lamb’s Bread), “מוסט וונטד” (Most Wanted). אלו הזנים שבוב מארלי, פיטר טוש ועוד רבים וטובים אחרים עישנו בשנות השבעים והשמונים והם מגודלים רק על ידי הראסטפרים. מדובר בזני סאטיבה חזקים ביותר, בעיקר “למבס ברד” שעל פי האגדות האורבניות היה הזן האהוב על בוב מארלי. לפעמים, כך מספרים, הם היו כל כך חזקים עד שהרגישו כמו אינדיקה. לא פעם הנחתי את הג’וינט בצד ליותר מחצי שעה.
אמנם את הזנים הללו מצאתי בעיקר אצל ראסטפארים שחיים בהרים, אבל היה אירוע אחד, זכור לטוב, שבו זכיתי לראות את כולם במרוכז ובלי לחפש יותר מדי: פסטיבל הרגאיי השנתי במונטיגו ביי. והרי את הסיפור הזה התחלתי בכך שהזכרתי שכל זה התחיל מהמוזיקה של בוב מארלי. שם, לא רחוק מהבמה, במן “כפר ראסטפארי” קטן שכלל, בין היתר, מקומות ישיבה ומסך ענק לצפייה בהופעות שהוקם עבור מה שאני יכול לתאר רק כיריד קנאביס מיניאטורי, כזה שרק מדיניות אי הפללה בת חמש שנים מאפשרת, ובו שלוש עמדות של ראסטפרים שמכרו את מרכולתם החוקית (ומותר לי עד עד 56 גרם).
שלושת הזנים הראשונים ברשימה היו בעלי טעם ספייסי ומינטי מאוד, כיאה לסאטיבה קלאסית. העישון היה חלק מאוד בכולם והמחיר של כל השלושה נע בין 4-9 דולר אמריקני לגרם. הזן החזק שבהם היה אותו “למבס ברד” האגדי, אך מבין השלושה הכי אהבתי את מוסט וונטד. זוהי סאטיבה פירותית ומתקתקה שטעמה היה מאוד שונה מהזנים האחרים שהזכרתי. היא היתה בעלת השפעה משמחת מאוד ותמיד השאירה לי טעם של עוד (מזל שקניתי 20 גרם).
לצורך עישון קנאביס הראסטפארים משתמשים בכלי שנקרא “צ’אליס”, מעין “באנג” העשוי קליפת קוקוס אליו מחובר צינור מבמבוק לצורך השאיבה. הקנאביס נכנס לכלי חימר הנקראת “קוצ’י”, שזה בעצם מן צ’ילום קטן. הבעירה נעשית בעזרת פחמים בוערים משברי קליפות קוקוס שיושבים על חתיכת חימר קטנה ומחוררת המפרידה בינם לבין הקנאביס, כמו בנרגילה. העישון בעצם הופך למן אידוי, ואפשר להגיד אולי שלראסטפארים יש וופורייזר משלהם. מהראסטפרים בפסטיבל, אגב, קיבלתי הזמנה לעשות איתם את השבת בכפר האמיתי שלהם בהרים. כן, הם שומרים שבת, וכנראה שלצורך השבת המסוימת הזו גם אני. ג’ה בלס.
עוד סיפורים מעניינים במדור קנאביס בחו”ל
